Yoav Weinfeld (b. 1987, Jerusalem) received his B.F.A. and M.F.A. at Bezalel Academy of Arts and Design, Jerusalem. Selected exhibitions include the Atelier Shemi, Kabri (2022), Artists Studios, Tel Aviv (2022), Hebrew University in Jerusalem (2021), The Lobby Art Space (2020), Tel Aviv Museum (2021, 2019), Dorsky Gallery, NY (2019), Third Floor on the Left Project Space (2018), Gabirol Gallery (2015), “Space Shuttle” project (2015), Mediterranea 18 Young Artists Biennale, Milan (2015), Loamei Hagetaot Kibutz Gallery (2014), Hansen House, Jerusalem (2014), “Manofim,” Jerusalem (2014), as well as “Fresh Paint” Art Fair (2014). Weinfeld attended the Skowhegan School of Painting and Sculpture Residency Program (2016). In 2021 Weinfeld received the Israeli Minister of Culture Young Artist Prize. His works have been purchased by the Tel Aviv Museum and Israeli Knesset Collection and can be found in private collections in Israel and abroad. Weinfeld is also the co-founder of the OFFNOBANK project space.
Co-founder of OFFNOBANK PROJECT SPACE
Studio: 43 Allenby St., Street, Tel Aviv
Yuval Saar, Interview, Portfolio, 11.8.2021
Gideon Ofrat, The Man and the Device, Hamahsan, 21.6.2020
יואב וינפלד מציג בגלריה "הלובי" בתל אביב (אוצרת: אורית מור) תערוכה יפה, עדינה, צנועה, רווית רגישות אמנותית וחוכמת-עין. רישומי "מכחול-האוויר" שלו רכים, כמעט שמאשרים "אמנות מינורית" (במובנה הסגנוני![1]) – התפוגגות ערפילית של הגוף, התנדפותו. אך, לעומקם, מצטרפים הרישומים הללו יחד למפת-קרב אילמת בין האדם לבין עולם המכשירים.
תקע חשמלי, מטחנת-בשר, סליל-מחברת, זכוכית-מגדלת, טפטפת, פטיש ומסמר, בלון כיבוי-אש – בל תניחו לוורדרדות של כמה מאלה להוליככם שולל: האדמדמות שלהם אינה בלתי-קשורה לבשר האדום הבוקע ממטחנת-הבשר (צבוע בצבעי שמן או אקריליק עבים, בשרניים): מאדום-דם לוורדרדות-דם, דם מהול, ובשום פנים לא ורדרדות מתקתקה.
ראו אותם את המכשירים: אדישים, בוטחים בעצמם, יציבים, אטומים, ובקצרה – אובייקט. ומנגד, ראו את האדם ברישומים של יואב וינפלד: רך, פגיע, נמוג, רוח-רפאים, ובקצרה – סובייקט. במאבק -האיתנים הישותי-קיומי בין הסובייקט לאובייקט ברור פה מיהו המנצח ומיהו שהובס עד תום.
מול הרישומים הללו ב"לובי" אני חושב על ספרו של מרטין היידגר מ- 1953, "השאלה בנוגע לטכנולוגיה": פה ביקש הפילוסוף לרדת לשורש מהותה של הטכנולוגיה, לבחון אותה כאופן של הוויה ואמת. את השקפתו ביסס היידגר על גישת האדם לתופעות כאמצעים לתכליות: כגון, הפיכת מימי נהר הריין למקור-אנרגיה באמצעות הקמת מפעל הידרו-אלקטרי (לעומת גשרון-העץ הישן, ששימר לאורך דורות את רגש הכבוד לנהר). לתפיסת ההוגה, המודוס הטכנולוגי הנצלני משחית את האדם ביחס לטבע. הטכנולוגיה מפחיתה את אנושיותנו, נוטעת בנו אדישות וגורמת לנו לאובדן רגש הפליאה ואף הקדושה אל מול הטבע והעולם. בגין הטכנולוגיה, קובע היידגר, הוצמתה בנו חוויית ההוויה הפיוטית (מה שתומצת בשוּרה משירו של הלדרלין: "בשירה האדם שוכן").
רישומיו של יואב וינפלד מחזירים את הפיוט להוויה הקיומית, אך ללא שמץ של הרומנטיקה הנוסטלגית ההיידגריאנית ואף ללא קובלנה כנגד הטכנולוגיה. כי יואב וינפלד משלים עם הדואליות של האדם והכלי. בה בעת, בדָקוּת-שפתם, בענוות-מבעם, בדממה האופפת אותם, תוהים הרישומים על המתח הבלתי-נסבל בין הקבוע (האובייקט) לבין החולף (הסובייקט), בין הנוקשה לבין הרופס, בין האל-מודע החומרי למודע האנושי. אלה הם רישומים הבאים אל הסביבה הדומסטית האינטימית, זו הפרוזאית והסתמית-כביכול, ועוטים אותה באדווה של מסתורין וחידה. ואם תפגשו כאן יד המליטה על העיניים, או יד המכה בפטיש על מסמר (והלא ברור לנו, שהאצבע תיחבל…) ואפילו זרוע ענקית האוחזת בפיפטה זעירה – אין לפנינו שירת-הלל ליד האנושית, המפעילה כלים ומסמנת סימנים, שהרי גם עצם טכניקת הציור פה היא זו שבאמצעות מכשיר, מכחול-אוויר כאמור, להבדיל מהמכחול המסורתי (שהוא, כידוע, שלוחה של האצבעות[2]).
מה שמביאנו אל הפן האחר בתערוכת יואב וינפלד – פן המכשירים "בפועל", המכשירים "כשהם לעצמם": והנה, כל המכשירים מסרבים לציית לאדם, מרד המכשירים ("היתפאר הגרזן על החוצב בו אם יתגדל…" – "ישעיהו", י, 15): נורת-ניאון נשמטה מהתקרה, מעלית מוקרנת מוליכה שולל, זכוכית-מגדלת מעלה באש דימוי מצולם על נייר, הקרנת "יו-טיוב" אינה מעלה סרטון מבוקש (רק סימן ההמתנה – המעגל – חג לו לנצח) . במאמר אחר ב"המחסן" סוּפּר על כישלונו של מקרן אחר, שהציג וינפלד לא מכבר במוזיאון תל אביב.[3]
ב-1976 פרסם אהרון שבתאי את "הפואמה הביתית" ובה שר שירי הלל לקיומו המשותף עם כלי-ביתו ושאר אובייקטים דומסטיים:
"…כלי נחוץ נקי/ אפילו החומר של הקירות/ כיסא הוא מכונת פלא/ משום שרצינו והולדנו ילדה// אני חקלאי/ של הכלי/ אני נשלח/ להרים בבקר/ אני כובס אני מקלף// […]// מחט מיקרת/ את החיים/ וסיכה ומחוג/ אברי המין/ הם צינורות הפוריות…"
דומה, שיצירתו של יואב וינפלד, ברישום ובווידיאו, מערערת על ההרמוניה הזו של המשורר וכלי-הבית. בהתאם, לפוריות הוולדנית של שבתאי עונה וינפלד ב"אימפוטנציה" וכניעה למכשירים.
"ברירת מחדל" היא תערוכה מהודקת ומופתית הצופנת בתוכה באופן מחושב וחכם משהו מהייאוש של הדור הצעיר מול התחכום של המציאות המנוכרת והבלתי אפשרית (לפחות בעיני בני הדור הקודם). הדבר בא לידי ביטוי גם בטכניקת הלואו־טק שווינפלד בוחר ליצור בה, ברזונה הסגפני, בבואו להתמודד עם הקיום ההייטקיסטי ומקומם של משקעי הרגש. בחירה זו מעצימה את יצירתו של וינפלד מחוץ לאסתטיקה המסוגננת ההיפסטרית של בני דורו.
האוצרת אורית מור והאמן השכילו לנצל את תנאי המקום כדי להפוך אותו למין חדר בקרה שהעבודות השונות בו, מעבר להשתלבותם האופטימלית בו, הן כאמצעי בקרה, כלי מדידה מדומים, קליפתיים, האמורים להתחבר לנקודות מגע שונות בעולם הממשי. אך זה כבר אץ קדימה, מותיר אותו מאחור כתפאורה בתוגת רפאים נבונה של ילד מזדקן.
בשעת אחר־צהריים מאוחרת הצללים הארוכים המבתרים את משטחי האור הגיאומטריים מוסיפים למערך התערוכה רובד נוסף, מרתק ושרירותי לכאורה. התחושה הקליפתית מוחשית במיוחד בעבודות שהן אקריליק וספריי עם נגיעות רישום, קרומים דקיקים, כמעט שקופים, מגורענים והזויים כאחד. החל ב"קודן" הרפאים המוצמד לשמשה ליד הקודן האמיתי, עבור ב"מחברת" שחדותה ההנדסית מתפוגגת אל לובן הנייר, ועד ל"תקע" ללא שקע שהוא כהבלחה של גרפיטי חתרני. ויש "מטחנת הבשר", שלהזיה המהונדסת השקופה של גופה המתכתי וינפלד מוסיף את מסת הבשר הנטחן והוא סמיך ומדמם, והניגוד בין השניים מהפנט. שמה הלועזי של העבודה הוא Grinder, כאתר ההכרויות לגברים, והחיבור לדימוי המסוים הזה מוביל אל "שוק הבשר" האנושי.
"G" הוא רישום שבלוני, בוורוד כצבע מאכל, של כף יד נפילית האוחזת בפיפטה שצינורה ממשיך מעבר לפינה אל תוך החלל, דימוי שהוצא לפועל על הקיר עצמו. לי הוא הזכיר את אצבע האלוהים המושטת לאדם על תקרת הקפלה הסיסטינית. ובחלל האפל מוקרן "Loading", מעגל החג סביב עצמו שוב ושוב שהיה לסמל התסכול העכשווי של המופרכות שבהמתנה בין הממשי לווירטואלי.
שיאה של התערוכה היא יצירה המורכבת מכיסא מנהלים שחור בגבו, וכשמתקרבים מעט הילת אור נוגהת מעבר למשענת ונגלה מקרן הרובץ על מושבו. על הקיר מודבק תצלום של גבר צעיר זחוח ומלוקק מפרסומת כלשהי, על שאננותו המלאכותית וינפלד מקרין זכוכית מגדלת שאט אט צורבת בפניו מין אנקול. יש כאן חיבור פשוט ואפקטיבי להדהים, שפשטות חלקיו השונים מצטרפת לשירת הייקו של הזמן הזה.
על כל הקיר הפנימי מוקרן "650 ק"ג 8 איש", וידיאו אחד לאחד של המעלית הפועלת בחלל הלובי כמעלית רפאים של שבת, שדלתותיה נפתחות ונסגרות בהפרשי זמן ואיש לא עולה ולא יורד בה, במין ריקנות המדמה מועקה עמומה שבסופה של המתנה, בסופו של רגש.
Whats up? , Portfolio, 21.5.2020
Shani Verner, Talking Art, 21.5.2020
על פניו, עבודותיו של יואב וינפלד הן הכי רחוקות שאפשר ממה שנקרא "ציור פעולה" (Action Painting), הרישומים שלו הם צנועים יחסית בגודלם, עם מרחב רב של דף לבן ומציגים סצנות ואובייקטים בנאליים. עם זאת וינפלד מטעין את עבודתו בפוטנציאל של פעולה והפוטנציאל הזה ממלא את עבודותיו במתח ועניין – פטיש על סף דפיקה על מסמר, גבר מרים את ידו להגן על פניו ומטחנת בשר בפעולה, אפילו מטף כיבוי האש מרמז על איזו להבה גדולה שיש להיאבק בה. כך תערוכת רישומים קרירים ושקטים הופכת לחלל אקטיבי ומלא התרחשות. לצד הרישומים יציג וינפלד גם מיצבי וידאו העובדים גם הם בצורה דומה של הטענת הפעולה הבנאלית במשקל ומשמעות.
בחלל הווידיאו, בהפסקה בין העבודות המוקרנות בו מתרחשת יצירתו ההיפנוטית של יואב וינפלד שנוצרה לחלל המסוים הזה ולאפלת הביניים. על הקירות תלויים שרטוטים בעט וצבע זרחני של כספומט ומכונות שיכפול, גופים מכניים הפולטים אור זרחני. בטבור החלל סובב על צירו פסל קינטי המקרין לסירוגין מלבן של אור כחול שמופיע בו המשפט המכני "NO SIGNAL" כמחפש אות להתחבר אליו. מלבן האור מוקרן אקראי על הקירות ולעתים נופל על אחד השרטוטים ואלומת זרחן הבוקעת מהמכשיר זוהרת לרגע, והוא ממשיך בחיפוש במין נואשות אנושית הניצבת חסרת ישע מול השיבוש הטכני.
Shaul Setter, Haaretz, 11.12.2018
Gideon Ofrat, The Death of the Spectator, Hamahsan, 12.12.2018
ב- 1963 עלה בגרמניה מופע מאת סמואל בקט בשם "Play" (אני מתקשה למצוא בעברית מילה מקבילה, שתחבר את ה"מחזה" עם ה"משחק", שכן מדובר במשחק התעללות). כאן, שתי נשים וגבר אחד, נטולי שם כולם, כלואים בתוך כדי-אפר גדולים, פניהם אלינו. אך, הגיבור של המופע הוא התאורה, מעין אינקוויזיטור שמימי ו/או חוקר מְעָנה, שרק קרינתה מתוך חשיכה גמורה על דמות זו או אחרת מהשלוש – רק היא שמעניקה את רשות-הדיבור לדמות. וכתב בקט בנושא תאורת המחזה:
"מקור האור הוא אחד ויחיד ואסור לו להיות מותקן מחוץ לחלל האידיאלי (הבמה) המאוכלס בקורבנותיו. […] יש להשתמש בפנס נע אחד, העובר במהירות מרבית מפרצוף אחד לאחר, כפי הנדרש."[1]
נזכרתי בתאורה הסמכותית והמחמירה של בקט, זו המאירה בשרירותיותה שלושה מתים-חיים, שעה שהתבוננתי בעבודתו המרתקת של יואב וינפלד, "No Signal", המוצגת בתערוכת "קוד נגד קוד" במוזיאון תל אביב. הנה תיאור העבודה, כפי שמופיע בקטלוג:
"פסל קינטי [מקרן-וידיאו מסתובב/ג.ע] מותקן במרכז הגלריה ומסתובב סביב עצמו, בעודו מקרין מלבן אור כחול עם מידע טכני (כגון No Signal, VGA, HDMI) בחיפוש אחר האות. אורו הכחול של הריק מזהיר [שלושה] רישומים (בעט וצבע זרחני על נייר) של חפצי יומיום מכאניים הפולטים אור: כספומט ומכונת זירוקס. היעדר האות חושף את הרישומים ומגלה בהם מקור אור נוסף."[2]
לשם הבהרה נוספת: שני הרישומים תלויים על שני קירות רחוקים של הגלריה. האור המוקרן מהמרכז מסתובב וחולף, על פי רוב, מהר מדי, עוד בטרם הצלחנו לקלוט את הרישום המואר. אנחנו נשארים לצפות בתקווה, שאולי בסיבוב הבא של המקרן, יעלה בידינו הדבר. כמעט בלתי אפשרי. אלא אם כן, מואיל המקרן להתעכב לשנייה נוספת על הרישום.
יואב וינפלד מתעלל במבטו של הצופה. כתר המלכות של הצופה, בבחינת זה הרואה/בוחן/מפרש וכו' את יצירת האמנות, ניטל ממנו ומועבר לסמכותו הבלעדית והשרירותית לחלוטין של המקרן הכול-יכול. המקרן הוא הקובע את מהירות הצפייה, את יכולת התפישה, הוא ולא הצופה. למעשה, יחסי צופה-רישום הודחו לטובת יחסי מקרן-רישום. המקרן המכאני הוא העין. יותר מניצחון הטכנולוגיה את האדם, לפנינו חמקנותו של הדימוי, של המסמן הוא עצמו, חמקנות שהחמירה את התחבאות המסומן, זו המוכרת מההגות והאמנות של העשורים האחרונים.
שני רישומי הכספומט ומכונת הזרוקס מסגירים מכונות הפולטות אור בהתאם לקוד של אלגוריתם או מנגנון. אלה הם רישומים האומרים מכשירנות אימפרסונאלית. "No Signal" של וינפלד קלע אותנו למרחב מכשירני אימפרסונאלי, בו לכישורינו האורגאניים, החושיים והספונטאניים נותר תפקיד מוגבל מאד, על גבול ההשפלה. המקרן רודה במבטנו, לא פחות משרָדְתה התאורה בשלוש הדמויות במחזהו של בקט. תפקוד מנוכר של יחסי לקוח-בנק (הכספומאט) ותחליף המקור באקט ההעתקה (במכונת הזרוקס) – מאשרים אף הם שבר הומאני בהקשר האמנות.
הרבה נכתב בקטלוג תערוכת "קוד נגד קוד" על תכתיבים אמנותיים נוקשים המשבשים את חירות היצירה והצפייה. הרבה נכתב כאן על יצירה בסימן חוק, קוד, מגבלה עצמית והימנעות מהספונטאני. על עבודתו של יואב וינפלד כתבה אירית הדר, האוצרת:
"בעבודה No Signal (2017), יואב וינפלד מהפך את פעולתו של מקרן וידיאו וגורם לו לחפש את הדימוי מחוצה לו. המקרן מסתובב ומקרין את האור הכחול – דימוי המסך ה'ריק', המסמן היעדר או חיפוש של מקור ((source להקרנה – בפעימות אקראיות על קירות האולם. במהלכו על פני הקירות, האור הכחול 'נתקל' בשני רישומים […] ובהם דימויים של מכשירים פולטי אור – כספומאט ומכונת צילום – המזדהרים במפגש עמו."[3]
כאמור, אני סבור שהמסר הצפון בעבודה הנדונה רדיקלי הרבה יותר: כי אילו הסתפקה העבודה בהצבעה על "אין מקור", היינו עדיין מבוססים במחשבת ה"אאורה" האבודה של ולטר בנימין ובמחשבת הגעגוע למסומן המת שבמסורת דרידה. אלא, שיואב וינפלד, ואכתוב זאת פעם נוספת, כמעט שקבר את המסמן. שמאחורי המסמן של וינפלד לא עוד מונח ה"דיבור" (האותנטי, החי, הראשוני): שני הרישומים החומקים מהכרתנו, לא זו בלבד שמייצגים מכונות, אלא שרשומים באורח מכאני. ה"מסומן" של הרישומים הללו הוא "מכשיר הֲסְמָנָה" עיוור, הפולט עותקים (שטרות, תחליף-מסמכים). ה"דיבור" תם.
אך, מה בדבר כישלונו של מקרן-הווידיאו? שהלא, ה- No Signal שלו משמעו שגם הוא – ולא רק אנחנו – מתקשה להבחין ולקלוט את הרישומים. גם "אלוהים" נכשל? מאמרו הקטלוגי היפה של חיים דעואל לוסקי עונה בחיוב, כאשר מצביע על קריסה הדדית של הבריתות התנ"כיות שכורת אלוהים עם האדם. עיוורונו של הצופה בעבודה של וינפלד הוא אפוא גם עיוורונו של ה"אל" – המקרן. בכוחו לצוות "יהי אור!" כללי, אך כמעט שאין בכוחו לראות את הפרטיקולארי, את היצירה החופשית של האדם.
במשטר זה של ראייה, או מוטב – עיוורון – מה נותר לה לאמנות לומר? אוסיף רק זאת: תערוכת "קוד נגד קוד", מלבד האמנים המצוינים המציגים בה, היא תערוכה יפה ותובענית בה בעת, תערוכה המאתגרת מחשבה על משקעים מודרניסטיים באמנות העכשווית ועל אפשרות ההצעה החדשה של הרישום בימים אלה.
Shaul Setter, Haaretz, 23.8.2018
״שזלונג״, תערוכת יחיד של יואב וינפלד, היתה עשויה מהתערבויות מינוריות בדירה – הדפסים ורישומים מונוכרומטיים, אפורים, שוינפלד הציב במקומות גלויים וחבויים ברחבי הבית: על רצפת הסלון והקירות וכן בסדין המיטה, בתוך כוס או בין המקרר לתנור. היו אלה רישומים של כתמים דהים ודמויות כמעט נעלמות שנטמעו בחלל הביתי, אך תוך הסטייתו – ברמזים על מעשים אסורים, עם עקבות של נוכחויות זרות.
Danielle Gorodeznik, Telavivian, 4.6.2018
"In the Salame location, a shooting target peeks behind a window speeding back and forth, this is Yoav Weinfeld’s Target Audience. Entering the gallery space – what looks like a shady phone store – the viewer is greeted with a wall of smartphone cases covered with generic stock photos and the odd viral selfie trend, distorting one’s faces with clear tape. Just behind the wall of cases hoovers a vertically tilted plasma screen snooping over the viewer. The screen shows a man taking a selfie-video of himself holding a gun, targeting the audience and simultaneously himself. A tacky spraypainted painting is also installed at a slant revealing a safe. Yoav Weinfield’s work is a playful critique on the viral pop-culture of today."
Hagit Peleg Rotem, Portfolio, 4.6.2018
Shani Verner, Talking Art, 31.1.2018
Yonatan Amir, Erev-Rav, 19.2.2015
יואב וינפלד מציג יציקת כף יד האוחזת סמן לייזר. היד מונחת ע"ג מנוע שמקפיץ את הסמן בין שתי נקודות. האחת היא תצלום אווירי של ירושלים ובמרכזו הר הבית ומסגד אל אקצא, והשני הוא לוח הסבר מקורי המתאר את תהליכי שימור אשנבי הירי מעל שער שכם, ע"י מומחים בריטים בתקופת המנדט. זוהי העבודה היחידה בתערוכה שמתייחסת במפורש לפוליטיות הנפיצה והעכשווית של המקום.
Shany Harari, TimeOut Tel Aviv, 2.11.2014
מחממים מנועים: ראיון עם אמני החממה העצמאית של יריד צבע טרי
Maya Levin, Saloona, 2.11.2014
Ten New Artists You Don't Want to Miss on Fresh Paint 7
Galia Yahav, Haaretz, 25.7.2012
יואב וינפלד בולט במיוחד בתצוגת וידיאו חזקה, המצליחה ללכוד את האימה האלימה והעבריינית שברדיפה. בחדר חשוך מוצגות כמה הקרנות, המשלימות זו את זו, הן מבחינת האווירה הפרנואידית והן מבחינת הסאונד הנוירוטי המתקתק שאינו מרפה מן הצופה, גיבורו המאוים של הפרויקט. שתיים מהן עוסקות בשפריצים, אחת של אש והשנייה של נוזל כימי. באחת נראית יד מתקרבת עם מצית למיכל תרסיס כלשהו, מבעירה אותו על רקע שמי לילה עד שהוא מתכלה, יוצרת להביור זול, מן המוכן, החושף אנרגיה אגרסיבית גולמית.
בשנייה נראה מיכל תרסיס נוסף, מהסוג המתיז ריח נעים בחדרי שירותים, כשהוא יורק באופן חוזר ונשנה. פליטתו העלובה, המעליבה, נהפכת בצפייה רצופה לרעילה כנחש. בעבודת הווידיאו השלישית, הערה מבריקה על נושא הדיוקן, מתחלפים עשרות פניהם של עבריינים כפי שתועדו באפליקציית אייפון לזיהוי גנבים. מול הצופה מתחלפים פניהם החמדניים, המבוהלים, הסוציופתיים, מלאי המצוקה, המזדרזים כמסדר זיהוי. כולם גוהרים, מצולמים מקרוב, באותו מרחק ובאותה זווית מן המצלמה, שמצד אחד, היא במלוא תפקידה כלוכדת, ומצד שני, במלוא חוסר האונים שלה מול המציאות.
עבודת וידיאו נוספת של וינפלד מראה גברים ברכב עוקבים אחרי הצופה, מישירים אליו מבט מאיים, רצוף, לא מרפה, כמחסלים שתיכף ישלפו נשק. כשהמצלמה/צופה זזים מהם, הם נעים גם כן, כנוסעים בכוונה מלאה על מנת להפחיד. האפקט כשל המונה ליזה, שמכל מקום בחלל מסתכלת הישר אליך. באופן אחר לגמרי, מזכירה העבודה גם את "אפקט פורר", המתכוון לכל צופה באופן פרטיקולרי אף שהוא
מטאפורה כללית על האיום עצמו.
“עלילת דם” של יואב וינפלד מורכבת מארבעה דימויים בחלל חשוך הנאספים לתחושה ממשית של מועקה, של קלאוסטרופוביה ופוביה ירושלמית. הקרנה אטית ומהירה של פני גברים “גנבי האייפונים” נרבדת למין קלסתרון עומק מרובה פנים חורשי רע של האחר, השונה. ב”ספריי צבע” תרסיס הצבע מוצת והופך ללהבה לילית, וכזה גם הצילום מבעד למכונית נוסעת במנהרת כביש בגין, עד להיתקלות בגברים בני תשחורת במבט מאיים.
PRESS
