b. 1987, Lives and works in Tel Aviv

Studio: 18 David Khakhami Street, Tel Aviv

yoav.weinfeld@gmail.com

Uzi Tsur, Haaretz, 16.2.2019

בחלל הווידיאו, בהפסקה בין העבודות המוקרנות בו מתרחשת יצירתו ההיפנוטית של יואב ויינפלד שנוצרה לחלל המסוים הזה ולאפלת הביניים. על הקירות תלויים שרטוטים בעט וצבע זרחני של כספומט ומכונות שיכפול, גופים מכניים הפולטים אור זרחני. בטבור החלל סובב על צירו פסל קינטי המקרין לסירוגין מלבן של אור כחול שמופיע בו המשפט המכני "NO SIGNAL" כמחפש אות להתחבר אליו. מלבן האור מוקרן אקראי על הקירות ולעתים נופל על אחד השרטוטים ואלומת זרחן הבוקעת מהמכשיר זוהרת לרגע, והוא ממשיך בחיפוש במין נואשות אנושית הניצבת חסרת ישע מול השיבוש הטכני.

Shaul Setter, Haaretz, 11.12.2018

Gideon Ofrat, The Death of the Spectator, Hamahsan, 12.12.2018​

ב- 1963 עלה בגרמניה מופע מאת סמואל בקט בשם "Play" (אני מתקשה למצוא בעברית מילה מקבילה, שתחבר את ה"מחזה" עם ה"משחק", שכן מדובר במשחק התעללות). כאן, שתי נשים וגבר אחד, נטולי שם כולם, כלואים בתוך כדי-אפר גדולים, פניהם אלינו. אך, הגיבור של המופע הוא התאורה, מעין אינקוויזיטור שמימי ו/או חוקר מְעָנה, שרק קרינתה מתוך חשיכה גמורה על דמות זו או אחרת מהשלוש – רק היא שמעניקה את רשות-הדיבור לדמות. וכתב בקט בנושא תאורת המחזה:

"מקור האור הוא אחד ויחיד ואסור לו להיות מותקן מחוץ לחלל האידיאלי (הבמה) המאוכלס בקורבנותיו. […] יש להשתמש בפנס נע אחד, העובר במהירות מרבית מפרצוף אחד לאחר, כפי הנדרש."[1]

 

נזכרתי בתאורה הסמכותית והמחמירה של בקט, זו המאירה בשרירותיותה שלושה מתים-חיים, שעה שהתבוננתי בעבודתו המרתקת של יואב ויינפלד, "No Signal", המוצגת בתערוכת "קוד נגד קוד" במוזיאון תל אביב. הנה תיאור העבודה, כפי שמופיע בקטלוג:

"פסל קינטי [מקרן-וידיאו מסתובב/ג.ע] מותקן במרכז הגלריה ומסתובב סביב עצמו, בעודו מקרין מלבן אור כחול עם מידע טכני (כגון No Signal, VGA, HDMI) בחיפוש אחר האות. אורו הכחול של הריק מזהיר [שלושה] רישומים (בעט וצבע זרחני על נייר) של חפצי יומיום מכאניים הפולטים אור: כספומט ומכונת זירוקס. היעדר האות חושף את הרישומים ומגלה בהם מקור אור נוסף."[2]

 

לשם הבהרה נוספת: שני הרישומים תלויים על שני קירות רחוקים של הגלריה. האור המוקרן מהמרכז מסתובב וחולף, על פי רוב, מהר מדי, עוד בטרם הצלחנו לקלוט את הרישום המואר. אנחנו נשארים לצפות בתקווה, שאולי בסיבוב הבא של המקרן, יעלה בידינו הדבר. כמעט בלתי אפשרי. אלא אם כן, מואיל המקרן להתעכב לשנייה נוספת על הרישום.

 

יואב ויינפלד מתעלל במבטו של הצופה. כתר המלכות של הצופה, בבחינת זה הרואה/בוחן/מפרש וכו' את יצירת האמנות, ניטל ממנו ומועבר לסמכותו הבלעדית והשרירותית לחלוטין של המקרן הכול-יכול. המקרן הוא הקובע את מהירות הצפייה, את יכולת התפישה, הוא ולא הצופה. למעשה, יחסי צופה-רישום הודחו לטובת יחסי מקרן-רישום. המקרן המכאני הוא העין. יותר מניצחון הטכנולוגיה את האדם, לפנינו חמקנותו של הדימוי, של המסמן הוא עצמו, חמקנות שהחמירה את התחבאות המסומן, זו המוכרת מההגות והאמנות של העשורים האחרונים.

 

שני רישומי הכספומט ומכונת הזרוקס מסגירים מכונות הפולטות אור בהתאם לקוד של אלגוריתם או מנגנון. אלה הם רישומים האומרים מכשירנות אימפרסונאלית. "No Signal" של ויינפלד קלע אותנו למרחב מכשירני אימפרסונאלי, בו לכישורינו האורגאניים, החושיים והספונטאניים נותר תפקיד מוגבל מאד, על גבול ההשפלה. המקרן רודה במבטנו, לא פחות משרָדְתה התאורה בשלוש הדמויות במחזהו של בקט. תפקוד מנוכר של יחסי לקוח-בנק (הכספומאט) ותחליף המקור באקט ההעתקה (במכונת הזרוקס) – מאשרים אף הם שבר הומאני בהקשר האמנות.

 

הרבה נכתב בקטלוג תערוכת "קוד נגד קוד" על תכתיבים אמנותיים נוקשים המשבשים את חירות היצירה והצפייה. הרבה נכתב כאן על יצירה בסימן חוק, קוד, מגבלה עצמית והימנעות מהספונטאני. על עבודתו של יואב ויינפלד כתבה אירית הדר, האוצרת:

"בעבודה No Signal (2017), יואב ויינפלד מהפך את פעולתו של מקרן וידיאו וגורם לו לחפש את הדימוי מחוצה לו. המקרן מסתובב ומקרין את האור הכחול – דימוי המסך ה'ריק', המסמן היעדר או חיפוש של מקור ((source להקרנה – בפעימות אקראיות על קירות האולם. במהלכו על פני הקירות, האור הכחול 'נתקל' בשני רישומים […] ובהם דימויים של מכשירים פולטי אור – כספומאט ומכונת צילום – המזדהרים במפגש עמו."[3]

 

כאמור, אני סבור שהמסר הצפון בעבודה הנדונה רדיקלי הרבה יותר: כי אילו הסתפקה העבודה בהצבעה על "אין מקור", היינו עדיין מבוססים במחשבת ה"אאורה" האבודה של ולטר בנימין ובמחשבת הגעגוע למסומן המת שבמסורת דרידה. אלא, שיואב ויינפלד, ואכתוב זאת פעם נוספת, כמעט שקבר את המסמן. שמאחורי המסמן של ויינפלד לא עוד מונח ה"דיבור" (האותנטי, החי, הראשוני): שני הרישומים החומקים מהכרתנו, לא זו בלבד שמייצגים מכונות, אלא שרשומים באורח מכאני. ה"מסומן" של הרישומים הללו הוא "מכשיר הֲסְמָנָה" עיוור, הפולט עותקים (שטרות, תחליף-מסמכים). ה"דיבור" תם.

 

אך, מה בדבר כישלונו של מקרן-הווידיאו? שהלא, ה- No Signal שלו משמעו שגם הוא – ולא רק אנחנו – מתקשה להבחין ולקלוט את הרישומים. גם "אלוהים" נכשל? מאמרו הקטלוגי היפה של חיים דעואל לוסקי עונה בחיוב, כאשר מצביע על קריסה הדדית של הבריתות התנ"כיות שכורת אלוהים עם האדם. עיוורונו של הצופה בעבודה של ויינפלד הוא אפוא גם עיוורונו של ה"אל" – המקרן. בכוחו לצוות "יהי אור!" כללי, אך כמעט שאין בכוחו לראות את הפרטיקולארי, את היצירה החופשית של האדם.

 

במשטר זה של ראייה, או מוטב – עיוורון – מה נותר לה לאמנות לומר? אוסיף רק זאת: תערוכת "קוד נגד קוד", מלבד האמנים המצוינים המציגים בה, היא תערוכה יפה ותובענית בה בעת, תערוכה המאתגרת מחשבה על משקעים מודרניסטיים באמנות העכשווית ועל אפשרות ההצעה החדשה של הרישום בימים אלה.

 

Shaul Setter, Haaretz, 23.8.2018

״שזלונג״, תערוכת יחיד של יואב וינפלד, היתה עשויה מהתערבויות מינוריות בדירה – הדפסים ורישומים מונוכרומטיים, אפורים, שוינפלד הציב במקומות גלויים וחבויים ברחבי הבית: על רצפת הסלון והקירות וכן בסדין המיטה, בתוך כוס או בין המקרר לתנור. היו אלה רישומים של כתמים דהים ודמויות כמעט נעלמות שנטמעו בחלל הביתי, אך תוך הסטייתו – ברמזים על מעשים אסורים, עם עקבות של נוכחויות זרות.

Danielle Gorodeznik, Telavivian, 4.6.2018

"In the Salame location, a shooting target peeks behind a window speeding back and forth, this is Yoav Weinfeld’s Target Audience. Entering the gallery space – what looks like a shady phone store – the viewer is greeted with a wall of smartphone cases covered with generic stock photos and the odd viral selfie trend, distorting one’s faces with clear tape.  Just behind the wall of cases hoovers a vertically tilted plasma screen snooping over the viewer. The screen shows a man taking a selfie-video of himself holding a gun, targeting the audience and simultaneously himself. A tacky spraypainted painting is also installed at a slant revealing a safe. Yoav Weinfield’s work is a playful critique on the viral pop-culture of today."

Hagit Peleg Rotem, Portfolio, 4.6.2018

Shani Verner, Talking Art, 31.1.2018

Yonatan Amir, Erev-Rav, 19.2.2015

יואב וינפלד מציג יציקת כף יד האוחזת סמן לייזר. היד מונחת ע"ג מנוע שמקפיץ את הסמן בין שתי נקודות. האחת היא תצלום אווירי של ירושלים ובמרכזו הר הבית ומסגד אל אקצא, והשני הוא לוח הסבר מקורי המתאר את תהליכי שימור אשנבי הירי מעל שער שכם, ע"י מומחים בריטים בתקופת המנדט. זוהי העבודה היחידה בתערוכה שמתייחסת במפורש לפוליטיות הנפיצה והעכשווית של המקום.

Shany Harari, TimeOut Tel Aviv, 2.11.2014

מחממים מנועים: ראיון עם אמני החממה העצמאית של יריד צבע טרי


Maya Levin, Saloona, 2.11.2014
 

Ten New Artists You Don't Want to Miss on Fresh Paint 7

Galia Yahav, Haaretz, 25.7.2012

יואב וינפלד בולט במיוחד בתצוגת וידיאו חזקה, המצליחה ללכוד את האימה האלימה והעבריינית שברדיפה. בחדר חשוך מוצגות כמה הקרנות, המשלימות זו את זו, הן מבחינת האווירה הפרנואידית והן מבחינת הסאונד הנוירוטי המתקתק שאינו מרפה מן הצופה, גיבורו המאוים של הפרויקט. שתיים מהן עוסקות בשפריצים, אחת של אש והשנייה של נוזל כימי. באחת נראית יד מתקרבת עם מצית למיכל תרסיס כלשהו, מבעירה אותו על רקע שמי לילה עד שהוא מתכלה, יוצרת להביור זול, מן המוכן, החושף אנרגיה אגרסיבית גולמית.

בשנייה נראה מיכל תרסיס נוסף, מהסוג המתיז ריח נעים בחדרי שירותים, כשהוא יורק באופן חוזר ונשנה. פליטתו העלובה, המעליבה, נהפכת בצפייה רצופה לרעילה כנחש. בעבודת הווידיאו השלישית, הערה מבריקה על נושא הדיוקן, מתחלפים עשרות פניהם של עבריינים כפי שתועדו באפליקציית אייפון לזיהוי גנבים. מול הצופה מתחלפים פניהם החמדניים, המבוהלים, הסוציופתיים, מלאי המצוקה, המזדרזים כמסדר זיהוי. כולם גוהרים, מצולמים מקרוב, באותו מרחק ובאותה זווית מן המצלמה, שמצד אחד, היא במלוא תפקידה כלוכדת, ומצד שני, במלוא חוסר האונים שלה מול המציאות.

עבודת וידיאו נוספת של וינפלד מראה גברים ברכב עוקבים אחרי הצופה, מישירים אליו מבט מאיים, רצוף, לא מרפה, כמחסלים שתיכף ישלפו נשק. כשהמצלמה/צופה זזים מהם, הם נעים גם כן, כנוסעים בכוונה מלאה על מנת להפחיד. האפקט ­ כשל המונה ליזה, שמכל מקום בחלל מסתכלת הישר אליך. באופן אחר לגמרי, מזכירה העבודה גם את "אפקט פורר", המתכוון לכל צופה באופן פרטיקולרי אף שהוא

מטאפורה כללית על האיום עצמו.
 

Uzi Tsur, Haaretz, 2.8.2012

“עלילת דם” של יואב וינפלד מורכבת מארבעה דימויים בחלל חשוך הנאספים לתחושה ממשית של מועקה, של קלאוסטרופוביה ופוביה ירושלמית. הקרנה אטית ומהירה של פני גברים “גנבי האייפונים” נרבדת למין קלסתרון עומק מרובה פנים חורשי רע של האחר, השונה. ב”ספריי צבע” תרסיס הצבע מוצת והופך ללהבה לילית, וכזה גם הצילום מבעד למכונית נוסעת במנהרת כביש בגין, עד להיתקלות בגברים בני תשחורת במבט מאיים.

PRESS